המלצות סופרים וסופרות
עורך הוא "העין השלישית" של הסופר. הוא רואה בחכמתו את שנבצר מעיניו של הסופר עצמו. הוא אוחז בידו ומכוון אותו, בעדינות אך ביד אמונה, אל מחוז חפצו הספרותי, ואל לבם של הקוראים.
אצל מיכל חרותי התגשמו ציפיותיי לעורך האידאלי: היא ניחנה בחכמה, בעין חדה וברגישות ספרותית. היא ממזגת ידע ויכולת מקצועיים מן המעלה הראשונה עם אינטואיציה ורגש נדירים. לזכותה עומד גם ניסיון רב, מגוון ועשיר. גם ספרים "סרבני עריכה" נכנעו לידה המיומנת, השומרת, עם זאת, על נאמנות לסופר ולספר.
מיכל הייתה עורכת ספרי "הדום בגן עדן". אלה היו ימי גן עדן בשבילי. אני מלווה אותה מאז באהבה גדולה, כי מעל לכול היא נשמה גדולה, אדם - במלוא מובן המילה.
מיכל היא עורכת מעולה. אוהבת, סקרנית, תומכת וקפדנית. כשכתבתי את ספרי, "מלכת היופי של ירושלים", היו הערותיה והארותיה לעזר שתקצר היריעה מלתארו.בדרכה העדינה היא כיוונה אותי, סללה שבילים, הזיזה הרים, הראתה לי את הדרך, ואני זוקפת את הצלחתו של הספר ואת העובדה שכבר בשבוע הראשון הוא טיפס לרשימת רבי המכר – לזכותה, ורואה בה שותפה מלאה להצלחתו.מיכל היתה המצפן שלי, העין השלישית, ובמידה מרובה סקרנותה הייתה התמריץ שעזר לי ללכת עד הסוף עם הכתיבה. כמי שעובדת כבר שנים עם עורכים (אם כי בעולם העיתונות, שהוא שונה מאוד מעולם הפרוזה), יכולתי רק לברך על עורכת מכילה ונטולת אגו כמו מיכל חרותי.
"כמוזיקאי שרגיל לכתיבת והלחנת שירים, ההתרגשות של העבודה עם מיכל על רומן הביכורים שלי הייתה כמו בזמן הקלטת אלבום עם מפיק מוזיקלי מושלם. מיכל היא שותפה אמיתית ליצירה: לא מוותרת על הפרטים הכי קטנים וגם רואה את התמונה הגדולה. חיה את הדמויות ודורשת שתעזור לה להזדהות איתן עד הסוף. מיכל היא ערובה לאותנטיות. שום דבר שפוגע באמינות הספר לא ישרוד אותה. אבל הכי חשוב – למיכל יש צניעות טבעית שמאפשרת לספר לדבר בסופו של דבר בשפה הייחודית שלו. היא לא כופה את עצמה על הספר, אלא מוודאת שיהפוך להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמו."
"היה לי העונג לעבוד עם מיכל על ספרי השלישי "מחר יקרה לנו משהו טוב". שיתוף הפעולה הניב ספר שזכה לתואר "אחד הספרים הטובים של שנת 2003", השנה בה יצא לאור. מיכל מעמיקה לראות את רבדיו השונים של הטקסט הסיפורי, גם את אלה הלשוניים וגם את אלה הנפשיים, המהותיים. מיכל מיטיבה לסייע לסופר, להיות לו לקיר תומך, דבר-מה שכל כותב זקוק לו, ולבד מהיותה עורכת מקצועית ומובחרת, היא בראש ובראשונה אדם בעל יושרה, חום אנושי וכנות."
"במהלך העבודה על חמשת ספרי שיצאו לאור עד כה - פקפקתי לא פעם בנחיצותו של העורך.
לעיתים ראיתי בו שומר חותם קנאי של האקדמיה ללשון שמטרתו להבטיח שלא אשחית ואזהם את השפה העברית. בפעמים אחרות ראיתי בו סוכן קשוח של רשות חינוכית אחרת שמטרתו לדלל ולגהץ את מילותי. וסופו של דבר שראיתי בו רע הכרחי שבלעדיו אי אפשר.
בספרי השישי 'דמיין שאתה חי' השתנה כל זה, ולא כי בגרתי בנפשי או כי גאוותי הניחה לי, אלא כי פגשתי את מיכל חרותי. מיכל היא עורכת מעורבת וחכמה, מדויקת מאוד בתיקוני הלשון שלה, שלא מסתפקת רק בזה ותובעת מהמספר להיות נאמן ומדויק לתחביר התוכני והעלילתי שלו עצמו. ואת כל זה מיכל עושה בצניעות וביושר ובהרבה ידע בלי לכפות את עצמה. מיכל יודעת להחמיא כשיש בכך צורך (דבר שאיננו רווח ומובן מאליו), והיא יודעת גם לתבוע מהמחבר מאמץ ועבודה קשה, ואם יש צורך גם לגעור בו בהמון חיבה.
לכל מי שרוצה לשפר את כתב ידו הן ברמה הלשונית והן ברמה התוכנית, לכל מי שהלך לאיבוד ומשווע להיחלץ ולהבין טוב יותר את מה שהוא עצמו כתב - אני ממליץ על מיכל. ורק בקשה קטנה יש לי. תשאירו לה גם זמן פנוי, לספרים הבאים שלי."
היה לי ספר ביד. ידעתי אך לא ממש האמנתי בכך. הרגשתי ש"לווייתנים שרים בעמק" הוא ספר, אבל. אבל עוד לא. הוא היה זקוק למשהו נוסף כדי להיות ספר פרוזה אמיתי, חי, שנע באופן מדויק בין רבדי השפה לבין הרעיונות, בין הדמויות לבין עצמן, בין קו הסיפור למה שיוצא מתוך הקו אבל קשור אליו. הוא היה זקוק ליד בטוחה שתעזור לו (לי) להפוך את הפוטנציאל למציאות. כך הגעתי למיכל חרותי. הרבה פעמים כותבים סופרלטיבים על אנשים טובים שעזרו לנו בדרך, ולרוב זה נשמע קצת מאולץ. וכן, יש משהו במחמאות שלא עושה אתנו חסד, לא סתם ספר טוב לא יכיל יותר מדי תיאורים... לכן במקום מחמאות אכתוב כאן משהו על הדרך. שלחתי טקסט ארוך, שלהרגשתי היה כבר שלם. אחרי קריאה שארכה שבועיים-שלושה קיבלתי תשובה ארוכה ומלאה בדוגמאות. היא הסבירה היטב מה דורש שינוי ומה יכול להישאר בדיוק כפי שהוא. הרגשתי הקלה גדולה, אף שהעבודה המתוכננת היתה רבה, שכן תחושת העומק היתה ברורה: מישהו כאן רואה היטב, ובכל השכבות. אחר כך התחילו חילופי טיוטות. מיכל מסודרת ולוח הזמנים היה ברור. היא קראה, הגיבה בתוך הטקסט ואני קיבלתי סימונים ושאלות והתחלתי לעבוד. בכל שלב של הדרך יכולתי להתקשר ולהתייעץ, להתחבט ביחד. ברגע מסוים מיכל הציעה הצעה דרמטית בנוגע למבנה, ואחרי שבוע של התרסקות ("שוב כל כך הרבה עבודה"), ידעתי שהיא צודקת, שהיא קולטת משהו שישנה את כל חוויית הקריאה. ככה עבדנו, חודש שבו הטקסט כולו מונח בתוך ידיה האמונות, וחודש שבו אנחנו מחליפות דפי "עקוב אחרי". אחרי שני סבבים ועוד חצי סבב, הרגשנו שמשהו התעורר לחיים של עצמו. הספר הזה, הלווייתנים ששרים בו, הנער אביעד, האישה גלוחת הראש, החממה הסודית שבקצה השדות. כל אלה קיבלו גוף ותאורה, משמעות ותנועה. אך הליווי של מיכל לא הסתיים בנקודה הזו. היא המשיכה איתי למסע הקשה של חיפוש בית לספר. וכמו שיודעים הקוראים וגם הכותבים, הדלתות חומות וכבדות ורובן נעולות כלפי ספרים חדשים, ביכורים שכאלה (אף שהוצאתי ספרי עיון בעבר, אין עולמם כעולם כתיבת הפרוזה). מיכל העבירה אלי אמון ואמונה, ביטחון שהמקום יימצא, ידיעה שהספר ראוי. זוהי ברכה שקשה לשערה במלים. היא שלחה ועזרה ודיברה, והיתה לצדי גם כשקיבלנו תשובת-כמעט מעציבה, ותשובה שלילית כואבת. "זה קשה", אמרה לי, "אבל תאמיני. נאמין". נקצר את הסיפור. הספר התקבל לשתי הוצאות מכובדות ובספטמבר 2017 ראה אור בהוצאת "עם עובד". אם בידיכם כתב יד שאתם מאמינים בו, מוכנים לעבוד קשה אך לקבל עזרה אמתית, זה המקום עבורכם. מאחלת לכל אחד ואחת מכם שתמצאו את הקול שלכם ואת הבמה הראויה לו.
